אחת המצוות העיקריות בליל הסדר היא מצוות "והגדת לבנך" (ולבתך).

על מצווה זאת נאמר: "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

מצוות העברת הסיפור מדור לדור במשך מאות שנים איננה משימה פשוטה. מבוגרים וצעירים שונים זה מזה, ולא פשוט להעביר מסרים לדור שגדל במציאות אחרת.

החוויה סביב שולחן הסדר, אותה מייצרת הגדת הפסח, היא שמסייעת בהטמעת הסיפור אותו אנו מבקשים להנחיל בזיכרון. מוטי זעירא, חוקר מחשבת ישראל, מתאר את זיכרונותיו מליל הסדר בילדותו, ומסביר שזיכרונות אלו הם למעשה שעיצבו את זהותו: 

 

"מה עשינו שם בליל הסדר ההוא?

החזקנו, כמובן, את ההגדה המסורתית בידינו. שולחן החג היה ערוך על פי כל הכללים, והארוחה כשרה לפסח. צעיר הנכדים שאל את הקושיות, הילדים הקטנים חיפשו את האפיקומן שהטמין סבא בעוד מועד, וכולנו טבלנו ביצה במי מלח. קראנו בסבב את ההגדה, שאת מילותיה – הארמיות והעבריות גם יחד – לא הבנו, ומעולם – אבל מעולם! [...] אבל - כולנו שרנו את המנגינות שהביאו סבא וסבתא מהעיירה; אכלנו "גפילטע-פיש" ותיבלנו אותו ב"חריין" (חזרת); התבלבלנו כל שנה באותו מקום בדיוק בקצה השיר "בצאת ישראל ממצרים", שאף פעם לא זכרנו איך מסיימים אותו; ידענו מה השיר שסבתא הכי אוהבת ("כי לו נוֹאֶה, כי לו יוֹאֶה"); דקלמנו בצוותא את פליטת הפה הילדותית שלי מגיל ארבע ("...ברד, ארבה, חושך, מכת בָּחורות"); וכולנו ידענו מתי – בדיוק! – תקפוץ דודה אוֹקָה (אחותה הצעירה של סבתא) מבעד הדלת, עטויה סדין לבן, בתפקיד חייה כאליהו הנביא.

​

הניגון, האוכל, סידור השולחן, הבדיחות הקבועות, ההרגל לאחוז טקסט ביד, השירה בצוותא, החום המשפחתי. תרבות איננה נמסרת רק בכלי התודעה, הידע והדעה. נכסיה העמוקים הם רגשיים, משפחתיים וחברתיים. כשיגיע הרגע, יעמדו זיכרונות הילדות שלי – איתנים מכל השכלה עיונית מתחומי היהדות שארכוש אי פעם - ויהפכו לנכסים ברי קיימא בעיצוב זהותי וביצירת משמעות יהודית לחיי".

​

ניתן אפוא לומר שחג הפסח הוא, באיזשהו אופן, זיכרון בתוך זיכרון. ליל הסדר, והחוויה שהוא מזמן, הופך בעצמו לזיכרון ממשי ומשמעותי בקורות חיינו, ועל ידי כך מעצב את זהותנו. ייתכן כי בכך טמונה למעשה חשיבותה של ההגדה המספרת את סיפור יציאת מצרים.