בפסח הזה אנו יוצאים מעבדות לחרות. בפסח הזה הקורונה מסירה מעלינו את כבלי העבדות שנטמעו בבשרנו.

עבדים היינו למקדשי הקניונים, להרי החפצים, הבגדים והאקססוריז, שאין לנו כל צורך בהם.

עבדים היינו לצביעות החברתית, לתחרות על השולחן המושקע ביותר, למתנות היקרות יותר ולכל מה שראינו שאפשר גם אפשר בלעדיהם.

הפכנו לבני חורין לקרוא עד בלי די, לצפות בסרטים, לחשוב על המשמעות, להתפנק ממחוות קטנות שפשוט לא היה לנו זמן להקדיש להם במרוץ הצרכני שאינו יודע גבול.

בפסח הזה אנו בני חורין להקדיש את הזמן למילים טובות, לשיחות עמוקות, למבט על הטבע המלבלב מסביב, למחשבה על המשמעות האמיתית של החיים.

האם נשכיל להמשיך את החרות הזו גם בשנה הבאה, לאחר שהמורה קורונה תעלם. האם למדנו את השיעור?

ימים יגידו ...